צולם על ידי יצחק

יום השנה לרצח רבין

מכסה של ארגז קרטון ישן נפתח. בתוך הארגז מתגלות עשרות רבות של קופסאות צהובות קטנות, מעלות אבק, מעט מתפוררות. על המעטפה כתוב "יצחק", בכל מעטפה גלגל בודד של סרט 8 מ"מ ישן. כל גלגל הוא באורך של שלש דקות, מחוברים יחדיו, הם נותנים קרוב לעשר שעות של חומר גלם, סרטים ישנים, מימים אחרים.
מה אפשר ללמוד על האיש שצילם את הסרטים ההם? כיצד ראה את מושאי הצילום שלו? נופי הארץ, המשפחה, החברים, טיול ראשון באירופה, מלכת אנגליה רכובה על סוס, רחובות טהראן שלפני המהפכה, ירושלים, תחילה המפוצלת, לאחר מכן המחוברת.
האם אנחנו היום, כצופים יכולים להתחבר אל האיש שצילם את אותם סרטים. האם יכולים ללמוד עליו משהו חדש? או להכיר אותו יותר?
האם העובדה שהאיש היה ראש ממשלה בישראל רלוונטית? יצחק רבין ז"ל כפי שלא ראיתם ולא הכרתם.

(עברית, 50 דק')

ירון פריד: עיתון הארץ.
ושוב הוכיחו התמונות שהן חשובות מן המלים. "כל דג, כל ענף וכל מעין" שיצחק רבין, לדברי שמעון פרס, התעקש לצלם במצלמת ה-8 מ"מ שלו בין השנים 1963 ל-1973, קיבל משמעות חדשה ומלאת עוצמה ערב יום השנה ה-14 להירצחו. לימור פנחסוב פתחה ארגז של אוצרות פילם גנוזים, ובעזרת פסקול עדין ומדויק מאוד שרקם אופיר לייבוביץ', בנתה עולם שלם מרסיסי סרטים ולקחה אותנו יד ביד למסע זיכרון מקורי, שבו הלב יוצא אל מה שנראה לעין ובעיקר אל מי שרוב הזמן אינו נראה, ושעינו האמנותית הרגישה (הפתעה, הפתעה) היא זו המביאה את המראות.
יובל רבין אמר שבדרך כלל, רק המצלמים מתעניינים במה שצילמו, ולאחרים "זה די עונש". הפעם, זאת היתה מתנה. הצצה לארץ פלאות עם אגמים, תנינים, אילות וברבורים (ובבה אידלסון), גגות וצריחים, פריחת הדובדבן בוושינגטון, חיי הרחוב בטהרן, המלכה אליזבת הצעירה על סוס, לאה רבין קופצת בחבל, ילדי רבין המסרבים "להתביים" על אופניים ועל שפת הים (הנכדה נועה תוהה "למה אף אחד לא נכנס למים" ו"למה אמא כל כך הדורה"); דליה רבין נדהמת לגלות שצולמה במחנה של הצופים (כולל סצינת אומגה מרשימה) חרף נטיות האינקוגניטו שלה ואף על פי שלא זכרה כלל שאביה היה שם. "הקומקום הזה לא קיים, השמלה הזאת לא קיימת וגם אני כבר לא קיימת", העירה חברה שצפתה ברגעים מעברה, אבל עכשיו אנחנו יודעים בוודאות שהכל קיים ולא יימחק לעולם. חברים משתאים ניסו להיזכר אם רבין למד או לא למד צילום, אבל כך או אחרת, התוצאה מעידה על כשרון טבעי מובהק, של איש סגור שנפתח יחד עם העדשה והביע בתמונות כל מה שלא רצה או לא יכול היה להביע בדרכים אחרות. גם פנחסוב הצליחה לומר הרבה באמצעות מה שלא נאמר, וזה בוודאי הישג של ממש.